LeTransmuteur.Net

הסינרגיה בין משבר המזון הנוכחי המשבר הפיננסי עורר "גזל הקרקעות" חדש בעולם. מצד אחד, הממשלות הנוגעות בדבר על חוסר ביטחון תזונתי להסתמך על יבוא להאכיל אנשים שלהם חטפה את שטחים נרחבים של אדמה חקלאית בחו"ל לייצור מזון מהחוף שלהם. שני, את חברות המזון ומשקיעים פרטיים, רעבים רווחים בהקשר של החרפת המשבר הפיננסי, ראה ההשקעה קרקע חקלאית בחו"ל מקור חשוב של הכנסה חדשה. כתוצאה מכך, קרקע חקלאית פורייה הוא הופרט יותר ויותר מרוכז. אם נותר מסומנת, זה ידיים על אדמות בקנה מידה פלנטרי יכול לאיית את הסוף של חוות קטנות ומחייתם הכפריים בחלקים רבים של העולם.

גרגר , אוקטובר 2008

גזל הקרקעות היה קיים במשך מאות שנים. רק לחשוב על "גילוי" אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס ואת גירוש אכזרי של קהילות הילידים שהתרחשו לאחר מכן, או מתיישבים לבנים אשר כבש את השטחים שנכבשו על ידי מאורי בניו זילנד או הזולו בדרום אפריקה. זהו תהליך אלים זה עדיין תקף למדי, למשל בסין או פרו. אין כמעט יום שבו העיתונות עושה את ההד של מאבקים על הקרקע, כמו חברות הכרייה כמו Barrick Gold לפלוש ההררי של דרום אמריקה או איפה מזון חברות כמו דול או San Miguel פיליפינים להונות חקלאים הזכויות בקרקע שלהם. במדינות רבות, משקיעים פרטיים קונים שטחים עצומים להיות מנוהל כמו שמורות טבע או אזורים לשימור. ובכל מקום שבו מסתכלים, אחד מגלה כי דלק ביולוגי תעשיית המתעוררים, לקדם כתשובה לשינוי האקלים, נראה להסתמך על זריקת אנשים מאדמותיהם.

ברגע זה, זה קורה משהו יותר ספציפי. סינרגיה של שני משברים גלובליים גדולים שהיו מופעלות במהלך 15 החודשים האחרונים (משבר המזון העולמי, משבר פיננסי רחב יותר מזון משבר שהוא חלק (1)) הולידה את המגמה מדאיגה של רכישת בארץ לייצור מזון מיקור חוץ. יש שתי אג'נדות מקבילים נהיגה שני סוגים של גוזלי אדמה. אבל בעוד נקודת המוצא שלהם עשויה להיות שונה, המסילה בסופו של דבר להתכנס.

חיפוש בטיחות מזון

הדרך הראשונה היא זו של מספר alimentaire.Un הביטחון של מדינות תלויה ביבוא מזון מודאגים לגבי השווקים הידוק, כמו שיש להם כסף לזרוק סביב, מחפש לבצע מיקור חוץ של ייצור המזון המקומי שלהם על ידי השתלטות חוות במדינות אחרות. הם רואים בכך אסטרטגיה חדשנית על מנת להבטיח לאורך זמן להאכיל את האוכלוסיות שלהן בזול, עם ביטחון הרבה יותר גדול ממה שהיה לפני. ערב הסעודית, יפן, סין, הודו, קוריאה, לוב ומצרים כולם נופלים לקטגוריה זו. מנהלים בכירים רבים במדינות אלה עסוקים מאז חודש מארס 2008 במעין המטמון דיפלומטית החיפוש של קרקע חקלאית פורייה במדינות כמו אוגנדה, ברזיל, קמבודיה, סודן פקיסטן. לאור המשבר המתמשך בדרפור, שם תוכנית המזון העולמית מנסה להאכיל 5.6 מיליון פליטים, זה אולי נשמע מטורף, כי ממשלות זרות קונים אדמות חקלאיות בסודן לייצא מזון האזרחים שלהם.

אפשר לומר את אותו הדבר בקמבודיה, שם 100,000 משפחות, או חצי מיליון איש, כיום מספיק מזון (2). אבל זה מה שקורה היום. משוכנע הזדמנויות חקלאיות מוגבלים ואינם יכולים להסתמך על השוק, ממשלות "ביטחון תזונתי" הרכישה עכשיו לארץ במקום אחר כדי לייצר מזון בעצמם. בקצה השני, ממשלות חיזר לשימוש קרקעות חקלאיות במדינות שלהם בדרך כלל בברכה את ההצעות של השקעות זרות של סוג חדש.

ספקולציה

המסלול השני הוא תשואות פיננסיות. לאור המשבר הפיננסי הנוכחי, כל מיני שחקנים במימון agribusiness (חברות השקעה המנהלות פנסיה לעובדים, קרנות פרייבט אקוויטי מחפש תחלופה מהירה כסף, קרנות גידור, שנטשו בשווקים נגזרים עכשיו קרס לגמרי, סוחרי תבואה המבקשים אסטרטגיות צמיחה חדשים) פונים לארץ, גם לייצור מזון דלק ביולוגי, על להבטיח את מקורות חדשים של רווח. האדמה איננה, כשלעצמה, השקעה אופייני לרבים מאותם תאגידים רב לאומיים.

למעשה, כדור הארץ הוא טעון כל כך הסכסוך הפוליטי במדינות רבות אפילו לא להתיר לזרים לרכוש אותו. והארץ לא ערך בן לילה, כמו חזיר או זהב. כדי לקבל בתמורה, המשקיעים צריכים להעלות את כושר הייצור של הארץ, ולפעמים גם את ידיהם מלוכלך ידי למעשה פועל המשק. אבל השילוב של המשבר הפיננסי מזון הפכה קרקע חקלאית לנכס אסטרטגי חדש. בחלקים רבים של העולם, מחירי המזון גבוהים ומחירי הקרקע נמוכים. ורוב "פתרונות" לדבר על משבר המזון שאיבה יותר מזון מן הארץ יש לנו. לכן אין ספק להרוויח כסף על ידי השתלטות על קרקעות הטובים ביותר, ליד מים זמינים במהירות האפשרית.

השליטה על המגזר הפרטי

מסלולים אלה באים ביחד כי בשני המקרים, המגזר הפרטי אשר תהיה שליטה. בדינמיקה של הביטחון התזונתי, זה ממשלות שמנהלים את סדר היום דרך פעולות מדיניות ציבורית. לכונן עבור החזרים כספיים, היא כי המשקיעים שעושים את עסקיהם כרגיל. אבל אל תלך שולל. גם אם הם אנשי ציבור משא ומתן ולכרות עסקאות עבור חוזים הארץ תופס בגלל "ביטחון המזון", הוא קובע במפורש כי הוא המגזר הפרטי להשתלט להיות אחראי על הגדרת הפועל. כמו כן, מה המסלול המיועד, הם מצביעים 2 באותו כיוון: תאגידים פרטיים זרים מקבל צורות חדשות של שליטה על קרקע חקלאית לייצר מזון לא עבור אנשים מקומיים אבל אצל אחרים. מי אמר את זה קולוניאליזם של העבר?

אלה שמחפשים הביטחון התזונתי

רוב האנשים שמעו על הקרקע תופס בהשוואה לביטחון המזון, עם העיתונים דיווח כי סעודיה וסין הן את רכישת האדמות החקלאיות בעולם, בין אם סומליה או קזחסטאן. אבל במדינות רבות אחרות הם מעורבים. מבט מקרוב מגלה רשימה מרשימה של גוזלי אדמה במזון אבטחה: סין, הודו, יפן, מלזיה ודרום קוריאה באסיה, מצרים ולוב באפריקה ובחריין , ירדן, כווית, קטאר, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות במזרח התיכון. בנספח תיאור מפורט של קרקעות אלה המחפשים והיכן, לשם מה ועל כמה.

סין

המצב של כל מדינה היא כמובן שונה מאוד. בסין יש מדהים עצמאות. עם זאת, האוכלוסייה שלה הוא עצום, שטחים חקלאיים שלה נעלמים עם התפתחות התעשייה, מקורות המים נמצאים תחת לחץ רב המפלגה הקומוניסטית חייבת להסתכל קדימה בטווח הארוך. עם 40% של חקלאים בעולם, אך רק 9% של אדמות חקלאיות ברחבי העולם, אין זה מפתיע כי ביטחון המזון ממלא תפקיד חשוב בסדר היום המדיני של הממשלה הסינית. ועם יתרות המט"ח של 1800 דולר ארה"ב, בסין יש מספיק כסף לעומת להשקיע הביטחון התזונתי שלה מעבר לים.

כמו מנהיגים חקלאיים רבים ופעילים יודע בדרום מזרח אסיה, בייג'ינג כבר בהדרגה מיקור חוץ במסגרת ייצור המזון שלה הרבה לפני משבר המזון פרצה בשנת 2007. עם הדיפלומטיה הגיאופוליטי החדש, סין, אסטרטגיה אגרסיבית של ההשקעות בחו"ל של הממשלה, עוסק כ -30 שיתוף הפעולה החקלאי הסתיימו בשנים האחרונות לתת לחברות הסיניות גישה לאדמות חקלאיות "מדינות ידידותיות" בתמורה להכשרה טכנולוגית, תשתית ופיתוח הקרן בסין. זה קורה לא רק באסיה אלא גם ברחבי אפריקה (3), דרך סדרה של פרויקטים מגוונים מאוד מורכב. קזחסטן כדי קווינסלנד, ו מוזמביק לפיליפינים, תהליך מתמשך, והוא להיות ידוע, עם חברות סיניות אשר לשכור או לקנות אדמות, ליצור משקים גדולים, עף חקלאים, חוקרים וסוכנים הארכה , ולרדת לתרבות העבודה. רוב החקלאות של סין בחו"ל מוקדש אורז, פולי סויה ותירס גוברת, כמו גם גידולי האנרגיה כמו קסבה, קנה סוכר או סורגום (4 ). האורז המיוצר בחו"ל ללא יוצא מן הכלל של אורז היברידית, גדל מזרע מיובאים חוקרים סינים, וסינית ואיכרים אפריקאים בהתלהבות הוראה ואחרים לגדול אורז "סיני".

עם זאת, העובדים החקלאיים המקומיים שכרה לעבודה את חוות סיניות באפריקה, למשל, לעתים קרובות לא יודע אם שהאורז להאכיל את בני עמם או סיניים. בהתחשב בצד סוד הרבה אדמות, רוב האנשים מניחים כי שהאורז להאכיל סינית, טינה עמוקה התיישבו (5).

ביסודו של דבר, האסטרטגיה הסינית של הקרקע הוא תופס 1 שמרנית: הממשלה גידור ואופטימיזציה אפשרויות להבטחת אספקת המזון של המדינה בטווח הארוך. בפועל, הלחץ הנשקף על אובדן האישי של סין משאבים חקלאיים ומים כל כך חשוב "בסין יש ברירה", אבל לנסוע לחו"ל, אומר מומחה אחד האקדמיה הסינית למדעי החקלאות (6). למעשה, האוכל מתחיל לתפוס יותר ויותר חשוב, עם אנרגיה וחומרי גלם מינרליים באסטרטגיה של סין כלפי חוץ ההשקעות הגלובלי. במחצית הראשונה של 2008, משרד החקלאות היה להציע מדיניות השלטון המרכזי על ייצור המזון מיקור חוץ. הפרויקט הוא לא הציבור (7), אבל זה בהחלט מצביע על כמה וכמה זמן, הממשלה מתכננת לתמוך כספית הסכמים כאלה. בינתיים, גורמים רבים מצביעים על כך התברר כי המגזר הפרטי צריך לשחק יותר ויותר חשוב. בעקבות הדיונים יולי, מדד המדיניות כבר להמתנה, לעת עתה לפחות. "מוקדם מדי", אמר נציג המשרד. "עלינו לחכות ולראות כיצד השקעות כאלה בוגרת (8). "

מדינות המפרץ

מדינות המפרץ (בחריין, כווית, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות) ניצבים בפני מציאות שונה לחלוטין. ככל העמים, כי יש בנו במדבר, יש להם רק אדמה ומים מוגבלת משאבים עבור היבול או בעלי חיים. אבל יש להם כמויות עצומות של נפט וכסף, לתת להם למנף חזק כדי לקבל את האוכל שלהם ממדינות זרות. משבר המזון הנוכחי פגע קשה במיוחד למדינות המפרץ. כי הם תלויים במדינות זרות על משאבים המזון שלהם (כולל באירופה), וכי המטבעות שלהם מוצמד לדולר האמריקני (למעט כווית, אך רק מאז השנה שעברה), עלייה זמנית של מחירי המזון בשוק העולמי הדולר נופל בארה"ב הביא כבד יבוא "אינפלציה נוספת." הצעת החוק יבוא מזון הרקיע שחקים במהלך חמש השנים האחרונות, 8-20 מיליארד דולר. ומאחר אוכלוסיות שלהם עשויים במידה רבה את בעלי שכר נמוך של עובדים מהגרים (9) שבונים את הערים שלהם ולספק עבודה לבתי חולים שלהם, השושלות הפוליטיות של המפרץ יש בהחלט לספק מזון במחירים סבירים. אחרי הכל, הם יושבים על פצצת זמן חברתית, בתקווה להישאר עשירים 20 שנה השכרת נדל"ן.

כאשר משבר המזון התפוצץ, וכי אספקת האורז מאסיה נותקו, מנהיגי המפרץ עשו חישובים מהירים והגיע למסקנות ללא אפשרות ערעור. הסעודים החליטו כי לאור המחסור במים הממשמש ובא, יהיה זה חכם להפסיק עד 2016 כדי לייצר חיטה, אשר מהווה את הבסיס של הדיאטה שלהם, וגם לטפח ולהעביר, ובלבד התהליך כולו היה בשליטה מוחלטת שלהם. איחוד האמירויות הערביות, 80% מכלל האוכלוסייה מורכבת של עובדים מהגרים מאסיה שאוכלים בעיקר אורז, היו בפאניקה. תחת המועצה לשיתוף פעולה במפרץ (GCC), הם התארגנו מחדש עם בחריין ומדינות המפרץ לפתח אסטרטגיה קולקטיבית של מיקור חוץ ייצור המזון שלהם.

הרעיון שלהם הוא להגיע להסכמים, בעיקר במדינות אסלאמיות אחותו, אשר הם מספקים הון חוזי נפט תמורת ערבויות כי תאגידים שלהם תהיה גישה קרקע חקלאית ולייצא תוצרת בית. המדינות הכי ממוקדות במידה רבה הם, ללא ספק, סודן ופקיסטן, ולאחר מכן במספר מדינות בדרום מזרח אסיה (בורמה, קמבודיה, אינדונזיה, לאוס, פיליפינים, תאילנד ווייטנאם), טורקיה, קזחסטן , אוגנדה, אוקראינה, גאורגיה, ברזיל ... והרשימה היא אינסופית.

אל תזלזלו בחשיבות של הגישה של מדינות המפרץ. בין מרץ ואוגוסט 2008, בודדים מדינות עם gcc או קונסורציומים התעשייתי מושכר על פי חוזה של מיליוני דונם של אדמות חקלאיות, והיא מופיעה צריך להתחיל מ 2009. מנהיגים עם gcc מתכננים פגישות חשובות בחודש אוקטובר 2008 וינואר 2009 במהלכם תסוכם מדיניות רשמית בנושא זה. למרות המרכיבים הגלויים של האסטרטגיה של המפרץ אינם שנויים במחלוקת כשלעצמם (ראו תיבה 1), סוכנויות גלובליות כמו האו"ם ארגון המזון והחקלאות (FAO) מצאו לנכון s "עניין להיות מעורבים ישירות בניהול יחסי ציבור בנושא זה. "אני לא רואה שום סיבה למה הערבים עושים את ההשקעה", קרא ז'אק דיוף, מנכ"ל FAO, אבל הארץ, הוא אומר, "תפוח אדמה לוהט פוליטית". הוא שלח את אנשי צוות שונים של ארגון המזון והחקלאות אשר פרוסים כיום במפרץ כדי למנוע "שערוריות בלתי נמנעות" הם לא תוצאה של תמרונים בארצות המפרץ (10).

תיבה 1: תכונות של האסטרטגיה של הארץ תופס מהמפרץ

ממשלות ▪ ליזום את המשאבה (ארגון הסכמים ופיתוח תנאים מסוימים של מדיניות בין שתי המדינות, למשל על ידי מתן פטור מיוחד מול השער ביחס להגבלות יצוא על מזון, או על ידי פתיחת שגרירויות במדינות בהן החוזים הם סופיים), אבל הם מספקים או אפילו דורשים, העברת הפרויקטים לחברות פרטיות
▪ לתמוך למסורות של האיסלאם לעזור לעניים ושיתוף עם הנזקקים ביותר, המתרגמת את המחויבות של מזון יגיעו לקהילות במדינות המייצרות או את השוק המקומי, הקמת הבנקים השארייעה להפיץ קרנות מקומי או העברת טכנולוגיה, הדרכה עבודות לעשות פרויקטים אטרקטיביים יותר, וכו '. ;
▪ באמת לטווח ארוך הגישה;
בנאום ▪ בבירור לשים קדימה את הקובץ המצורף למסקנה של "win-win";
בהקשר ▪ ברטר נגד מזון אנרגיה במידה פרויקטים רבים כוללים חוזים לאספקת נפט וגז בתמורה.

מדינות אסיה

למרות סין וארצות המפרץ הם השחקנים הגדולים ביותר, אחרים מחפשים באופן פעיל למצוא קרקע חקלאית בחו"ל, עם תנופה חדשה לשנה זו. יפן ודרום קוריאה, למשל, שתי מדינות עשירות אשר ממשלות בחרו להסתמך על יבוא ולא עצמאות להאכיל את האוכלוסיות שלהן. שניהם מקבלים כ 60% מהמזון שלהם מחו"ל. (במקרה של קוריאה, הנתון עולה על 90% אם כוללים אורז.) בתחילת 2008, ממשלת קוריאה הודיעה כי היא מפתחת תוכנית לאומית כדי להקל על רכישות קרקע בחו"ל לייצור המגזר הפרטי משח כמו בתפקיד הראשי. יתר על כן, חברות מזון קוריאנית כבר לקנות את הקרקע במונגוליה ומזרח רוסיה לייצר אוכל הביתה לייצוא. הממשלה, בינתיים, הוא לומד אפשרויות שונות עצמו בסודאן, ארגנטינה ודרום מזרח אסיה.

ביפן, לעומת זאת, נראה להסתמך אך ורק על המגזר הפרטי לארגן יבוא מזון (ראו בהמשך) ואילו הממשלה מלהטט על קווים מנחים למדיניות באמצעות הסכמי סחר חופשי שלה, אמנות שלה השקעות בריתות לשיתוף פעולה בין המדינות לפיתוח. זה לא תפקיד פסיבי. ממשלות יפנים רצופים התנגדו כל הלחצים לבנות מחדש החקלאות היפני, שם חוות שלטונו משפחה שבה חברות גדולות אין זכות להחזיק בקרקעות. כעת, חברות יפניות קונים אדמות חקלאיות במדינות כמו סין וברזיל, הלחץ עשוי להתחזק.

בהודו יש גם זיהום על ידי וירוס הקרקע תופס. הצג את החדרים של לוחות של חברות ומשרדי ממשלה בניו דלהי או בפונה, הודו החקלאות היא בחדר האוכל. יש במדינה בעיות עיקריות הקשורות עלויות הייצור (הדאגה הגדולה ביותר שלהם), ירידת פוריות הקרקע ואת אספקת המים בטווח הארוך, אם למנות כמה. בנוסף, המאבקים על הגישה לאדמות הפכו מסובך מאוד, בעיקר בגלל התנגדות חברתית נרחבת האזורים הכלכליים המיוחדים (אזורים כלכליים מיוחדים). בהשראת משבר מזון, ואולי לא רוצה לפגר, מספר דפוסים של חברות מזון מסחר מדינת תאגיד (STC), חברה ציבורית, עכשיו רואים את הצורך לייצר בחו"ל חלק מן הכוח של המדינה. הם בידודם גרעיני שמן, קטניות כותנה לייצור מהחוף, תוך שהם מאמינים כי זה זול יותר להמשיך לייצר חיטה ואורז בתוך הארץ (11).

האסטרטגיה החדשה כבר החלה בבורמה, המספקת רבע 4 מיליון טון עדשים, כי הודו מייבאת מדי שנה כדי להשלים את הייצור המקומי של 15 מיליון טון. במקום להמשיך לקנות אותם לבורמה, הסוחרים ההודים מעבדים עכשיו רוצה להיכנס לארץ ולגדל את העדשים שם עצמם. זה יוצא זול יותר הם מקבלים יותר שליטה על התהליך. בתמיכת הממשלה, חברות הודיות מקבלים חכירה לאדמות חקלאיות הבורמזי לייצר היבול מיועד לייצוא בלבד בהודו. ממשלת הודו מספקת את החונטה הצבאית של בורמה קרנות מיוחדות חדשות המודרניזציה של מתקני הנמל שלהם יש לחץ התעקש לסיים סחר חופשי בין שתי המדינות ההשקעה ומותאם להתגבר על הקשיים המדיניים בין שתי מדינות. אבל זה לא נעצר שם. המנכ"לים ההודיים גם קונים מטעי דקלים הנפט באינדונזיה עכשיו לטוס אורוגוואי, פרגוואי וברזיל למצוא קרקע לצמוח קטניות ופולי סויה ליצוא להודו. בינתיים, הבנק המרכזי של המדינה, הבנק המרכזי של הודו, היא במהירות מנסה לשנות חוקים של הודו, כדי להעניק לחברות פרטיות הודיים, כמו גם STC, את ההלוואות שהם צריכים לרכוש קרקע חקלאית בחו"ל. אפשרות שכזו מעולם לא שקל קודם לכן, הכללים אינם קיימים על נקודה זו.

"הפיליפינים יכולים להתמודד עם מחסור באורז, אבל זה יכול להגביר את מניות איחוד האמירויות עבור מזונות מסוימים כמו בננות, אננס, תירס, ירקות ומוצרים חקלאיים אחרים, מוצרי עוף. "
גיל Herico, הנספח החקלאי לענייני המזרח התיכון, ממשלת הפיליפינים (12)

משחק ענק של מונופול

זה אולי נשמע כמו משחק ענק של מונופול, עם דיפלומטים ומשקיעים הופ ממדינה אחת לאחרת בחיפוש אחר אדמות חקלאיות חדש להם. אבל, לאמיתו של דבר, ממשלות אפריקה ואסיה כבר התקרב עבור האדמות שלהם בקלות לקבל את ההצעות. אחרי הכל, עבורם זה אומר את תזרימי טריים של הון זר לבניית תשתיות כפרית, שדרוג מתקני אחסון והובלה, לגבש חוות ואת industrialise פעולות. הסכמים אלו כוללים גם כמויות תוכניות מחקר התחייבה ושיפור גנטי. למעשה, הסיסמה "משקיעים בחקלאות" הוא כל כך הפך למוטו של כמעט כל הרשויות ומומחים כדי לפתור את משבר המזון העולמי כי הפיצוץ הארץ תופס, אולי לא מכוונת, של גם בתוך ההקשר הזה. זה צריך להיות ברור, עם זאת, מאחורי הרטוריקה של win-win, המטרה האמיתית של חוזים אלה לא פיתוח חקלאי, פיתוח כפרי הרבה פחות, אבל רק פיתוח אגרו תעשייתי. זה כנראה רק כאשר זה מובן ניתן להבין את המשמעות של סתירות העומדות בבסיס זה גזל הקרקעות דינמי.

לפני כמה חודשים, ראש ממשלת קמבודיה, הון סן הודיעה בפומבי הליסינג של שדות האורז ח'מר לקטאר וכווית, כך שהם יכולים לייצר אורז שלהם. אמנם את האזור הנגוע לא צוין, זה חייב להיות גדול למדי, כמו הממשלה מקבל כמעט 600 מיליון דולר ארה"ב בתמורה. יחד עם זאת, עם זאת, תוכנית המזון העולמית יש לו להתחיל מזון הסיוע משלוח שווה $ 35,000,000 כדי להקל על הרעב בכפר הקמבודי. בפיליפינים מאז חודש מארס 2008 משלחות רבות בברכה מערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין שרוצים לרכוש קרקע המזון שלהם, על אף העובדה כי חלק מן העם הפיליפיני לא לאכול המילוי שלהם: המצב יש רבים בהלם. באשר ניפ כל מחלוקת ניצן, נשיא גלוריה ארויו Macapagal הצליחה לקבל את חתימת ההסכם בדבר לתפוס את הארץ עם איחוד האמירויות הערביות (שם פיליפינים רבים פועלים כדי לשמור על הכלכלה הפיליפינית) ב במסגרת מדיניות התעשייה החדש חלאל ממשלתו. בדרך זו, פרויקט איחוד האמירויות הערביות מופיע כחלק מתוכנית ממומן על ידי הממשלה לבנות התעשייה המקומית חדש במקום מה שהיא באמת: הסטת אדמה חקלאית פורייה וזרים עשירים במחלוקת ככל הנראה. הקרנות השונות שנשלחו לבורמה בתמורה לשימוש ייחודי מסוים של קרקע חקלאית שלו הם אפילו יותר בעייתי. כמו בורמה הוא חבר של הקהילה הכלכלית האזורית של ASEAN, ו ASEAN עצמו חתימת הסכמים על סחר חופשי עם כלכלות עשירות כגון אוסטרליה, ניו זילנד והאיחוד האירופי, התנועות החברתיות באזור מודאגים יותר ויותר לגבי המשטר כגון תמיכה הדיכוי הצבאי בבורמה מוסווה. הסכמי הארץ תופס יש בדיוק את אותם מאפיינים. En Ouganda, un énorme tollé public a récemment accueilli l'annonce par Reuters de discussions entre le gouvernement et le ministre égyptien de l'agriculture, précisant que la location porte sur plus de 840 000 ha de terres agricoles de l'Ouganda (2,2 % de la surface totale de l'Ouganda !) à des entreprises égyptiennes pour la production de blé et de maïs destinés au Caire. Bien que les responsables gouvernementaux aient démenti l'accord, le parlement ougandais a convoqué une session extraordinaire pour enquêter sur cette question.

Malheureusement, pour beaucoup de ces accaparements de terres destinés à une production alimentaire à l'étranger, il est difficile de se procurer des renseignements précis (nombre d'hectares, sommes impliquées, finalités précises, conditions associées). Les gouvernements craignent sans aucun doute que des réactions politiques hostiles se manifestent si le public en vient à savoir ce qui se passe.

Un nouveau pôle d'attraction pour les investisseurs privés

Si les gouvernements développent peut-être des stratégies axées sur la sécurité alimentaire, le secteur privé a un objectif très différent : faire de l'argent. La synergie qui s'est développée entre la crise alimentaire et la crise financière plus générale a transformé le contrôle des terres en un nouveau pôle d'attraction pour les investisseurs privés. Nous ne parlons pas des activités internationales classiques du secteur agro-alimentaire, dans lesquelles Cargill pourrait investir dans une usine de broyage de fèves de soja au Mato Grosso brésilien. Il est ici question d'un intérêt nouveau pour le contrôle des terres agricoles elles-mêmes. Il existe deux acteurs principaux dans ce contexte : l'industrie alimentaire et, surtout, le secteur financier.

« La meilleure couverture contre la récession pour les 10 à 15 ans qui viennent est un investissement dans les terres agricoles »
Reza Vishkai, responsable des alternatives à Insight Investment, juillet 2008 (13)

Dans les milieux de l'industrie alimentaire, les sociétés de commercialisation et de transformation japonaises et arabes sont peut-être celles qui sont actuellement le plus impliquées dans des acquisitions d'exploitations agricoles à l'étranger. Pour les entreprises japonaises, cette stratégie est ancrée dans leur croissance interne (voir Encadré 2). Pour ce qui est des entreprises du Moyen-Orient, elles surfent sur les opportunités offertes par leurs gouvernements qui ouvrent des portes au nom du paradigme de la sécurité alimentaire.

Encadré 2 : Les terres accaparées par le Japon

Cinq conglomérats commerciaux dominent le marché agro-alimentaire japonais : Mitsubishi, Itochu, Mitsui, Marubeni et Sumitomo. Ils interviennent dans l'achat, la transformation, le transport, le commerce international et la vente au détail. Ils s'attachent prioritairement à répondre aux besoins du marché national japonais. Mais comme ce marché vieillit et est en recul, il a fallu trouver la croissance ailleurs.

Les sociétés agro-alimentaires japonaises vont à l'étranger (pour s'emparer de nouveaux marchés) et en amont (du côté de la production). Marubeni et Mitsui, et dans une moindre mesure Mitsubishi, visent à rejoindre les rangs des plus grands négociants mondiaux de céréales, à égalité avec Arthur Daniels Midland et Bunge. (Cargill, comme ils le reconnaissent, est trop loin devant.) Ils achètent et construisent d'immenses installations nouvelles et des activités en Europe, aux États-Unis et en Amérique latine. Marubeni a récemment acheté huit installations de stockage de céréales et deux entrepôts aux États-Unis, pour 48 millions de dollars US. De cette façon, il peut court-circuiter le marché et acheter directement du soja et du maïs auprès de producteurs américains. Pour ces entreprises, c'est maintenant un réelle priorité stratégique de prendre pied sur le marché chinois, où ADM, Bunge et Cargill ne sont pas très puissants.

Mais la gestion des entrepôts et des conteneurs ne suffit plus aux grands noms du commerce alimentaire japonais. Leur stratégie vise aussi à se déplacer vers l'amont. Selon plusieurs sources, des entreprises japonaises possèdent déjà 12 millions d'hectares de terres agricoles à l'étranger pour la production de denrées alimentaires et de cultures fourragères. Une partie se trouve en Chine, où en 2006 Asahi, Itochu et Sumitomo ont commencé à louer des centaines d'hectares de terres agricoles pour produire des aliments biologiques à destination des marchés chinois et coréens. En 2007, Asahi a donné une nouvelle dimension à son projet initial et a développé la première exploitation laitière japonaise en Chine. Un an plus tard, en septembre 2008, Asahi a profité de la tragédie du lait à la mélamine pour lancer son premier produit laitier liquide avec une majoration de prix de 50 % : le capitalisme du désastre dans toute sa splendeur ! Dans le même temps, Itochu a bifurqué pour former une alliance avec COFCO, la plus grande entreprise chinoise de transformation et de commerce agricoles, qui pourrait déboucher sur des acquisitions de terres agricoles.

Des entreprises japonaises creusent également du côté du Brésil. Fin 2007, Mitsui a acheté 100 000 ha de terres agricoles brésiliennes (l'équivalent de 2 % des terres cultivées au Japon) pour la production de fèves de soja par le biais de sa participation à Multigrain SA, dont il possède maintenant 40 %.

Le secteur financier, actuellement en difficulté, est celui qui se taille la part du lion. Pour beaucoup des gens au pouvoir, la crise alimentaire mondiale met à nu un problème global : de quelque côté qu'on se tourne, le changement climatique, la destruction des sols, la perte des ressources en eau et la stagnation des rendements des monocultures sont autant d'immenses menaces qui pèsent sur les ressources alimentaires futures de notre planète. Ceci se traduit par des prévisions de marchés tendus, de prix élevés et de pressions pour obtenir plus des terres agricoles. Dans le même temps, le secteur financier, qui a parié des sommes folles sur l'argent de la dette et a perdu, cherche maintenant des zones protégées. Tous ces facteurs font des terres agricoles un nouveau terrain de jeu formidable pour faire des profits. Il faut bien produire de la nourriture, les prix vont rester élevés, des terres bon marché sont disponibles, l'investissement sera rentable : voilà la formule. Le résultat ? Pendant toute l'année 2008, une armée de sociétés d'investissement, de fonds de capital-investissement, de fonds spéculatifs et d'autres du même type se sont emparés de terres agricoles dans le monde entier, avec l'aide précieuse d'agences comme la Banque mondiale, sa Société financière internationale ou la Banque européenne pour la reconstruction et le développement, qui toutes préparent la voie à ces investissements et « persuadent » les gouvernements de changer les lois foncières pour permettre la réussite de ce processus (voir Encadré 3). De ce fait, les prix des terres commencent à monter, ce qui incite à agir encore plus vite.

« L'astuce ici est de ne pas se contenter de moissonner des récoltes mais de moissonner de l'argent. "
Mikhail Orlov, fondateur de Black Earth Farming et ancien directeur Capital-investissement chez Carlyle et Invesco, septembre 2008 (14)

La ruée du secteur privé sur les acquisitions de terres agricoles cette année a été vertigineuse. La Deutsche Bank et Goldman Sachs, par exemple, sont en train de prendre le contrôle du secteur chinois de l'élevage. À un moment où tous les regards se tournaient nerveusement vers Wall Street fin septembre 2008, ces deux sociétés mettaient de côté leur argent dans certaines des plus grandes porcheries, exploitations de volailles et usines de transformation de viande chinoises, et même dans des terres agricoles. La société new-yorkaise BlackRock Inc., l'un des plus grands gestionnaires de portefeuilles du monde avec presque 1 500 milliards de dollars US dans ses comptes, vient de mettre sur pied un énorme fonds spéculatif agricole de 200 millions de dollars, dont 30 millions seront utilisés pour acheter des terres agricoles dans le monde entier. Morgan Stanley, qui s'est glissé récemment dans la file d'attente pour obtenir son renflouement par le Département américain au Trésor, a récemment acheté 40 000 ha de terres agricoles en Ukraine. Cet achat fait pâle figure en comparaison des 300 000 ha de terres ukrainiennes dont Renaissance Capital, une société d'investissement russe, a acquis les droits de propriété, mais tout de même…

En fait, dans la très fertile région qui s'étend de l'Ukraine jusqu'au sud de la Russie, la concurrence est rude. Black Earth Farming, un groupe d'investissement suédois, a pris le contrôle de 331 000 ha de terres agricoles dans la région des Terres Noires russes. Alpcot-Agro, une autre société suédoise d'investissement, a acquis les droits sur 128 000 ha dans cette même région. Landkom, un groupe d'investissement britannique, a acheté 100 000 ha de terres agricoles en Ukraine et s'engage à porter ce chiffre à 350 000 ha d'ici 2011. Toutes ces acquisitions foncières vont servir à produire des céréales, des huiles et de la viande pour rassasier le marché mondial… c'est-à-dire ceux qui peuvent payer.

La rapidité et le moment où intervient cette nouvelle tendance des investissements sont étonnants. Tout comme la liste des pays ciblés : Malawi, Sénégal, Nigeria, Ukraine, Russie, Géorgie, Kazakhstan, Ouzbékistan, Brésil, Paraguay, et même Australie. Ils ont tous été identifiés comme des pays qui offrent des terrains fertiles, une relative disponibilité de l'eau et un certain potentiel de croissance de la productivité agricole. L'horizon de placement dont parlent les investisseurs est, en moyenne, de 10 ans (étant bien entendu qu'ils doivent assurer la productivité des terres et construire des infrastructures de commercialisation, et ne pas rester sans rien faire) avec des taux de rendement annuels prévus de 10 à 40 % en Europe et qui pourraient atteindre 400 % en Afrique. Là encore, ce qui est nouveau et particulier ici c'est que ces groupes financiers acquièrent la propriété effective des terres et que toutes ces évolutions sont intervenues en l'espace de quelques mois seulement, au moment où les marchés financiers commençaient à s'effondrer. Ce qu'elles signifient véritablement pour l'avenir de l'agriculture dans ces pays est une vaste inconnue.

Encadré 3 Les bouleversements des politiques foncières

De nombreux pays changent actuellement leur législation, leurs politiques et leurs pratiques en matière de propriété foncière pour faire face à la crise alimentaire et à la crise du crédit, et aux pressions qui en résultent sur les terres agricoles. La Chine poursuit une grande réforme pour permettre aux paysans de négocier plus facilement leur droit d'utilisation des terres, qui sont d'ailleurs la propriété de l'État, au nom du peuple. Cette réforme permettrait à des agriculteurs individuels de vendre ou de louer leurs droits sur les terres, et d'utiliser ces titres fonciers comme garantie pour des prêts. Beaucoup prédisent que cela facilitera une énorme restructuration des exploitations agricoles chinoises, les faisant passer d'une multitude de petites fermes (qu'on accuse injustement d'avoir été récemment à l'origine des problèmes de sécurité sanitaire), à un petit nombre de grandes exploitations sur lesquelles les sociétés auront plus facilement la possibilité de renforcer leurs droits. Le gouvernement kazakh, dans ses efforts pour rendre ses terres agricoles attractives aux yeux des investisseurs étrangers, a mis en place des politiques de répartition et de droits permanents d'utilisation des terres. On s'attend à ce que l'Ukraine supprime très bientôt son interdiction de vente des terres agricoles aux étrangers. Le Soudan, où la plus grande partie des terres appartient au gouvernement, accorde des baux de 99 ans à un coût très faible, sinon gratuitement.

Le Brésil est en train de s'engager dans l'autre voie. Comme la crise alimentaire, qui a immédiatement suivi l'engouement pour les biocarburants, a suscité l'intérêt de nombreux investisseurs étrangers pour l'achat de terres agricoles brésiliennes, le Parlement envisage une Loi pour introduire de la transparence dans ce processus. La loi obligerait les opérateurs brésiliens qui achètent des terres à déclarer le montant de la participation étrangère à leur capital et à mettre en place un registre spécial pour les achats impliquant des capitaux étrangers. (Depuis 1971, les sociétés étrangères ne peuvent acheter des terres au Brésil que par l'intermédiaire de partenaires brésiliens ou en s'installant dans le pays. Mais cette loi a été peu appliquée.) Même si certains investisseurs font mine de considérer que cette mesure vise essentiellement à lutter contre les spéculateurs, la loi bénéficie d'un fort soutien et pourrait être adoptée d'ici la fin 2008. Le Paraguay envisage une démarche similaire : en octobre 2008, le gouvernement a annoncé qu'il commencerait à mettre en application une loi qui existe de longue date et interdit aux étrangers d'acheter des terres agricoles du pays. Le Pakistan, en revanche, a des règles claires qui permettent aux investisseurs étrangers de posséder et d'exploiter des exploitations qui entrent dans la catégorie des « corporate farms » (fermes industrielles), mais le droit du travail du pays ne s'applique pas dans ce cas. Il semblerait qu'on envisage actuellement de la modifier.

En arrière-plan, la Banque mondiale et la BERD, entre autres, conseillent activement aux gouvernements de modifier les politiques et les pratiques de propriété foncière de façon à ce que les investisseurs étrangers bénéficient de plus d'incitations à des investissements dans des terres agricoles à l'étranger. Selon des responsables de la Banque mondiale, le changement des lois foncières fait partie des objectifs du « paquet » de 1,2 milliard de dollars US mis en place par la Banque pour faire face à la crise alimentaire en Afrique (15) . La BERD tire les ficelles de la réforme de la politique foncière en réponse à la crise alimentaire en Europe et en Asie centrale, avec un intérêt particulier pour les exportateurs de céréales potentiellement importants, à savoir la Russie, l'Ukraine, la Roumanie, la Bulgarie et le Kazakhstan.

Qu'est ce que tout cela signifie ?

Ce boom de l'accaparement des terres montre au moins une chose : que les gouvernements ont perdu la foi dans le marché. Cette foi a déjà été ébranlée par la crise alimentaire mondiale, quand des pays ont brusquement été plongés dans une situation de pénurie artificielle induite par la spéculation plutôt que par loi de l'offre et de la demande. Les États du Golfe, entre autres accapareurs de terres, sont tout à fait lucides sur leurs intentions de (a) garantir la sécurité de leur approvisionnement alimentaire par une propriété ou un contrôle direct de terres agricoles à l'étranger, et (b) d'exclure autant que possible les négociants et les autres intermédiaires pour réduire de 20 à 25 % la facture de leurs importations de denrées alimentaires. D'ailleurs, ils ont dû se rendre dans des capitales comme Islamabad et Bangkok et demander à ces gouvernements de lever leurs interdictions sur les exportations de riz, seulement pour leurs fermes. Tout ceci traduit de façon éclatante un mépris profond pour l'ouverture des marchés et le libre échange tant vantés par les conseillers occidentaux au cours des quatre dernières décennies.

souveraineté alimentaire compromise

Un autre problème fondamental est que les travailleurs, les agriculteurs et les communautés locales vont inévitablement perdre l'accès aux terres pour une production locale de produits alimentaires. C'est le fondement même sur lequel doit reposer la souveraineté alimentaire qui est tout simplement bradé. Les gouvernements, les investisseurs et les agences de développement qui sont impliqués dans ces projets feront valoir que des emplois seront créés et qu'il restera une partie des denrées alimentaires dans le pays de production.

Mais cela ne remplace pas les terres et la possibilité pour les populations de travailler et d'utiliser les terres pour subvenir à leurs besoins. En fait, ce qui devrait être évident, c'est que le problème réel lié au phénomène actuel d'accaparement des terres ne tient pas seulement à la question de donner à des étrangers le contrôle sur des terres agricoles nationales. C'est la restructuration. Parce que ces terres, actuellement des petites exploitations ou des forêts, selon les cas, se transformeront en grandes propriétés agricoles reliées à de grands marchés lointains. Les agriculteurs ne redeviendront plus jamais de vrais fermiers, avec ou sans travail. Ce sera probablement la conséquence la plus importante.

Un modèle de développement sud/sud ?

Un troisième message qu'il est important de dégager découle du fait que les investissements dans l'agriculture sont bons et que ce qu'il est convenu d'appeler la dynamique Sud-Sud qui préside à ces accords agricoles à l'étranger est bonne. Nous avons effectivement besoin d'investir plus dans l'agriculture. La solidarité Sud-Sud et la construction d'une économie coopérative, hors d'atteinte de l'impérialisme (de l'Occident ou du Sud), peuvent être une bonne manière de le faire. Mais quelle agriculture ? Et quelles types d'économies ? Qui va contrôler ces investissements et qui va en bénéficier ? Il existe un risque tout à fait réel de voir non seulement les denrées alimentaires mais aussi les profits générés par ces activités agricoles à l'étranger détournés vers d'autres pays, vers d'autres consommateurs qui peuvent payer, ou simplement vers des élites étrangères. Ces activités ne vont pas nécessairement réduire le moins du monde la crise alimentaire. Pas plus qu'elles ne vont nécessairement apporter du « développement » aux communautés locales.

Et nous ne devons pas oublier que beaucoup de ces investissements agricoles à l'étranger seront facilités par des traités d'investissements bilatéraux et des accords de libre-échange plus globaux, ce qui rendra plus difficile encore la résolution des futurs problèmes. Même si l'idéologie dans laquelle les pays du Golfe enveloppent leurs projets est un peu plus humaine que l'idéologie du capitalisme chinois (et que ces investissements sont imprégnés de visées idéologiques et géopolitiques), c'est de la poudre aux yeux. Après tout, à travers ces transactions, les États du Golfe soutiennent le régime de Khartoum, tout comme l'Inde soutient la dictature militaire birmane. Pékin apporte sa propre main-d'œuvre et ses propres technologies lorsqu'il vient cultiver à l'étranger, en remplaçant la biodiversité d'origine et en court-circuitant les syndicats locaux. Aussi, en dépit de la nécessité d'avoir des investissements et une politique Sud-Sud, la question de savoir à qui cela va réellement bénéficier est à la fois redoutable et sans réponse.

Réformes agraires

Et en ce qui concerne la réforme foncière ? Il est difficile d'imaginer comment, en donnant des terres agricoles en concession à d'autres pays ou à des investisseurs privés pour qu'ils puissent produire des denrées alimentaires qui seront expédiées à d'autres populations, cela pourrait faire autre chose que nous emmener dans la direction opposée et infliger un coup aux luttes de nombreux mouvements en faveur d'une véritable réforme agraire et des droits des populations autochtones. C'est particulièrement vrai dans la mesure où beaucoup des pays ciblés sont eux-mêmes des importateurs nets de denrées alimentaires qui connaissent des conflits fonciers extrêmement graves. Au Pakistan, des mouvements d'agriculteurs alertent déjà l'opinion sur le sort d'environ 25 000 villages qui seront amenés à être déplacés en cas d'approbation de la proposition des Qataris qui vise à externaliser une partie de leur production alimentaire dans la province du Penjab (16) .

En Égypte, des petits agriculteurs du district de Qena se sont battus becs et ongles pour récupérer 1 600 ha qui ont récemment été accordés à Kobebussan, un conglomérat agro-industriel japonais, pour produire des denrées alimentaires à destination du Japon (17) . En Indonésie, des militants s'attendent à ce que le domaine de riziculture prévu pour les Saoudiens dans le district de Merauke, où 1,6 million d'hectares seront transmis à un consortium de 15 entreprises pour produire du riz à destination de Riyad, passe outre le droit de veto des populations papoues locales sur le projet (18) . Étant donné la ténacité de l'impulsion donnée par la Banque mondiale et d'autres pour rendre beaucoup plus facile le contrôle des terres agricoles et assouvir l'appétit des investisseurs étrangers, en guise de solution biaisée à la crise alimentaire, ceci pourrait s'achever par un conflit explosif.

Agriculture tournée vers l'exportation

Un autre gros problème qui ne peut être ignoré est que ces transactions vont contribuer à renforcer encore une agriculture tournée vers l'exportation.Une telle orientation est tout simplement inadaptée à la plupart des pays ciblés. Si la crise alimentaire de 2007-2008 a éprouvé si durement autant de gens, particulièrement en Asie et en Afrique, c'est que des efforts importants ont été déployés au cours des récentes décennies pour produire des denrées alimentaires pour les marchés extérieurs plutôt que pour les marchés intérieurs. Tout le monde ne peut pas se permettre d'acheter son alimentation sur le marché mondial, tout particulièrement parce que les salaires et les revenus réels de la plupart des gens n'ont pas progressé au cours des dernières années. Dans la mesure où la plupart de ces acquisitions de terres visent à mettre en place de grandes exploitations agricoles industrielles (que ce soit au Laos, au Pakistan ou au Nigeria) pour produire des denrées alimentaires pour l'exportation, elles aggravent le problème. Il est vrai que certaines des transactions réservent une partie de l'alimentation produite pour les communautés locales de la zone ou le marché national. Certaines prévoient même des programmes sociaux comme la construction d'hôpitaux ou d'écoles. Elles favorisent néanmoins un modèle industriel de l'agriculture qui a engendré pauvreté et destruction de l'environnement, et a exacerbé la perte de biodiversité, la pollution par les produits chimiques agricoles et une contamination des cultures par des organismes génétiquement modifiés. Si une simple observation ne suffisait pas, toute une série de statistiques témoigneraient du fossé croissant entre les riches et les pauvres, les bien nourris et les affamés, qui résulte de cette situation.

Finalement, la question la plus évidente de toutes est celle-ci : qu'est-ce qui se passe à long terme quand vous accordez le contrôle des terres agricoles de votre pays à des pays et des investisseurs étrangers ?

Version PDF : Main basse sur les terres agricoles en pleine crise alimentaire et financière

Lire aussi : Tableau des cas d'accaparement des terres

Notes :

(1) Voir GRAIN, « Making a killing from hunger » (« Crise alimentaire : le commerce de la faim »), Against the grain, avril 2008. http://www.grain.org/articles/?id=39

(2) « World No-Food Day : CEDAC said that around 100,000 families in Cambodia lack sufficient food », The Mirror, Phnom Penh, 18 octobre 2008. http://tinyurl.com/58xxgg

(3) Le gouvernement chinois a récemment annoncé un engagement de 5 milliards de dollars US pour que les grandes entreprises chinoises investissent dans l'agriculture africaine au cours des 50 prochaines années par le biais du Fonds de développement Chine-Afrique. Ce fonds de développement est un fonds de capital-investissement dont l'actionnaire est la Banque chinoise de développement. Voir T. Michael Johnny, « China earmarks US$5 billion for food production on continent », The News, Monrovia, 23 avril 2008. http://allafrica.com/stories/200804230844.html

(4) La Chine est le pays d'origine de la fève de soja et elle en est le plus consommateur mondial, mais aujourd'hui le pays importe 60 % de ses besoins. Pour ce qui est du maïs, la Chine sera bientôt importatrice nette. Ces deux cultures sont essentielles à la filière viande et à la filière laitière actuellement en expansion en Chine.

(5) Voir « Oryza hybrida », le blog de GRAIN sur le riz hybride, pour trouver de nombreux témoignages de la mainmise de la Chine sur le riz hybride à l'étranger : http://www.grain.org/hybridrice/?blog . Un reportage d'investigation de la télévision française sur la façon dont les choses se passent au Cameroun a été produit en mai 2008 pour TF1 : http://tinyurl.com/6ful9s (vidéo et texte, français seulement).

(6) Cité par Li Ping, « Hopes and strains in China's overseas farming plan », Economic Observer, Pékin, 3 juillet 2008. http://tinyurl.com/5hkzb6

(7) Les informations les plus détaillées sont données par Li Ping (ibid.).

(8) « Chinese debate pros and cons of overseas farming investments », Guardian, 11 mai 2008. http://tinyurl.com/66zhq4

(9) En 2007, les étrangers représentaient 63 % de la population globale des États du Golfe. Dans les EAU, ils représentent plus de 82 %. Ces chiffres devraient encore nettement augmenter dans les années qui viennent dans la mesure où de nombreux travailleurs immigrés arrivent, fuyant le chômage et les difficultés dans leurs pays.

(10) Margaret Coker, « UN food chief warns on buying farms », Wall Street Journal, 10 septembre 2008. http://tinyurl.com/5uahmp

(11) L'Inde consomme 11 millions de tonnes d'huile alimentaire chaque année et en importe la moitié pour couvrir ses besoins. Les importations consistent essentiellement en de l'huile de palme d'Indonésie et de Malaisie, plus de l'huile de soja du Brésil, du Paraguay et de l'Uruguay. Pour ce qui est des légumineuses, l'Inde consomme 18-19 millions de tonnes de lentilles par an et en importe le quart.

(12) Cleofe Maceda, « UAE signs MoU with Philippines to ensure food supply », Gulf News, 22 juillet 2008. http://tinyurl.com/5uts7a

(13) Cité dans AgCapita Newsletter, AgCapita Partners, Calgary, 25 juillet 2008. http://tinyurl.com/6e9zjb

(14) Cité dans Catherine Belton, « Agriculture : The battle to bring more land into production », Financial Times, Londres, 30 septembre 2008. http://tinyurl.com/6yxebd

(15) Herbert Boh, Coordinateur de la Communication, Banque mondiale, interviewé par Howard Lesser, Voice of America, le 14 octobre 2008. http://tinyurl.com/6knzgq . L'IFC (une organisation de la Banque mondiale) se vante d'avoir changé l'année dernière la législation du Sierra Leone sur la propriété foncière de façon à ce que les étrangers puissent prendre le contrôle de terres agricoles. Voir le rapport du Foreign Investment Advisory Service sur l'Afrique sub-saharienne sur http://tinyurl.com/6bp4bk

(16) « Pakistan eyeing corporate farming amid rising wheat crisis », Kuwait News Agency, 11 octobre 2008. http://tinyurl.com/63dhlh

(17) Land Centre for Human Rights, « Once more the farmers of the village of El-Mrashda are standing in the face of the blowing wind… Who will protect their rights », Le Caire, 15 octobre 2008. http://www.lchr-eg.org/112/08-36.htm

(18) “Merauke mega-project raises food fears”, Down to Earth, n° 78, Londres, août 2008. http://dte.gn.apc.org/78dpad.htm

Cet article a été publié Jeudi 27 novembre 2008 à 8:37 dans : Afrique , Biodiversité , Développement durable , Écologie , Fraternité , Politique . אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות RSS 2.0 feed . Vous pouvez faire un commentaire ou un trackback depuis votre propre site.